יום הזיכרון מדור לדור

שוב מגיע היום בשנה, יום הזיכרון לחיילי צה"ל יום מהותי בהוויה הישראלית בהוויה שלי, יום המחבר את חג החירות עם יום הזיכרון לשואה ולגבורה עובר דרך יום העצמאות ובא לקראת ל"ג בעומר והמרד הגדול. חודש רצוף של מועדים הקשורים למאבקנו המתמיד לחרות ולחיים בארץ הזאת מאבק לאומי ומאבק אישי. יום הזיכרון לחללי צה"ל וכוחות הביטחון הוא, אולי,  המועד האישי והמיוחד שבכל המועדים ברצף זה. היום הזה שייך לנו, שייך לי, זה היום שבכל שנה נוגע אישית בכל מי שגדל ונלחם על הארץ הזו.

כמי שגדל בארץ הזו, החיים רצופים בסיפורי קרובות ושכול ומאבק לקיום המדינה, סיפורים המלווים לאורך כל החיים רק נקודת ההתייחסות משתנה.

כילד הכרתי את הסיפורים של אבי ואת הקרובים שאבדו מדורו בעיקר ממלחמת יום הכיפורים, פתאום הופיעו בבית חוברות הנצחה של האח של ההוא שנפל, פתאום, כילד יש את אלו שאבותיהם נהרגו במלחמה והם קצת יותר עצובים ולפעמים סתם יושבים ובוכים. פתאום משתתקים המבוגרים כשמדברים על כאלה דברים ועוברים לדבר בלחישות וברמזים

כנער השכול הציץ כבר מעבר לכתף כאשר אחים של חברים נפגעו ונפלו במלחמת לבנון ובתקופה שאחריה.

לאחר הגיוס הכה השכול בחברי שיכבה שאיבדנו, איציק שיקלי , בן כיתתי שנהרג בתאונת אימונים ואחריו כבר הגיעו שמות רבים אחרים והזיכרון כבר מתערבב ומתבלבל בין חברים לדרך שנפלו לבין חברים לספסל הלימודים בשכבות הצעירות ובשכבות בוגרות, בין מדריכים ואחים של חברים ....

לאחר השחרור וכמרכז שבט צופים חשתי את האבדן של חניך אהוב כאשר רן קמחי נהרג בתאונת אימונים בשייטת 13  ובפעם הראשונה הכה בי העומס והכאב שסוחבים חבריו הצעירים שרק אתמול היו כל כך תמימים וחייכנים וחמיצות הלב על נער שליוותה ושחררת לחיים והוא הספיק כה מעט.

לאורך שנות דור כמובן נוספו הסיפורים כאלו שהכרתי אישית יותר וכאלה שהיו קצת יותר רחוקים

כיום אותם טקסים ואותם סיפורים ומחשבות מלוות את דור הבנים, ופתאום אתה מזהה את הכאב בעיניים על חבר שאבד ועל מוות שהיכה קרוב מדי, פתאום עיני התום והצחוק שהכרת כילד הופכות לרציניות ועמוקות ואתה יודע שגם הם סוחבים את משא הדרך וגם להם כבר יש זיכרונות...

סיפור השכול והמאבק נמשך ובכל שנה ובכל תקופה ישנם הסיפורים שנוספים וצורבים את הלב רק נקודת המבט משתנה...

לעולם לא עוד!

מה הופך קבוצה איכותית ונחמדה, קבוצה המאמינה בערכים חיוביים ומאמינה בסולידריות ועזרה הדדית, קבוצה הלומדת ביחד ומדברת על חזון ומדינה לקבוצה מטורפת וחסרת גבולות? מתי קבוצת ייחוס הופכת לחבורה רצחנית ופסיכופתית שחיי אדם אינם ראויים בעינה וקדושת הרעיון חשובה יותר מקדושת חיי אדם? למה קבוצה של נערים צעירים פתאום מתעוות מוחם והם מוכנים להכות שחקני קבוצה יריבה על מנת להרוג ואיש מהקבוצה לא מרגיע ואומר רגע נסחפנו? מה גורם לחבורה של סטודנטים עם מדים וסמכות לאבד את הרסן עד לסיכון חבריהם לספסל הלימודים בניסוי המפורסם של הכלא של סטנפורד ואף אחד לא עוצר ואומר שהכל הזוי?

 ... מה הביא עשרות צעירים לרוץ לתוך הגזענות בניסוי החברתי הנחשול?

מה גרם להמוני שבט הוטו לרצוח חצי מיליון מבני הטוטסי? שכנים וחברים של האתמול פרצו בטרוף להשמיד להרוג ולרצוח מאות אלפים ולא לעצור לרגע להבין שמולם בני אדם ומשפחות שכנים ושותפים לעסקים?

למה חבורה של לצעירים מוסלמים יוצאים לרצוח יהודים רק כי הם יהודים גם בצרפת ובבלגיה ואיש לא מסתכל להם בעיניים ואומר רגע הגעתם למקום לא נכון!

למה חבורה של צעירים יוצאת לרצוח משפחה ערבית רק כי היא ערבית וחבורה של מתלהמים להכות עוברי אורח שחושבים אחרת מהם ומבט של רצח וטמטום בעיניהם?

ואיך כל זה קשור ליום השואה וליום הזיכרון?

השואה ומלחמת העולם השנייה לא התרחשו בתרבות אפלה של נבערים מדעת, השואה ותורות הגזע התרחשו בחברה דמוקרטית ומשכילה שכל אזרח ישראלי, לו היה נשתל בה במכונת הזמן, היה מבין את כללי המשחק וכללי ההתנהגות במשטר הדמוקרטי ובאקדמיה הפורחת. חברה זו, לא המנהיג המשוגע,  ברובה המוחלט איבדה את צלם האנוש וסחפה את העולם לזוועות הגדולות ביותר שהתרחשו בהיסטוריה האנושית. אובדן צלם האדם לא היה רק נחלת האס אס והגסטפו ואפילו לא נחלתם הבלעדית של שומרי מחנות ההשמדה והגטאות - קבוצה זו היתה מתי מעט בתוך הצבא הגרמני לא כל שכן בחברה הגרמנית ובארצות הכבושות. אבדן צלם האדם היה נחלת העם הגרמני כולו וחלקים נרחבים מאירופה לצידם. אבדן צלם האדם התבטא לא בהשמדה הפעילה של היהודים אלא  בהסתת המבט כאשר עברו לידו יהודים מזי רעב, בחוסר התערבות כשחבורת בריונים הכתה ברחוב סב זקן רק משום היותו יהודי, כאשר סומנו חנויות של יהודים חשו רבים בחוסר נוחות אך פחדו לעמוד ולהביע את דעתם ומשם הדרך כבר הייתה קצרה. מי שחושב שמדובר בתאוריה הזויה יראה מה קרה עם יהדות בולגריה כאשר ברגע האחרון עזר המלך עוז ופשוט אמר לא משתף פעולה. לא נלחם לא ירה פשוט עצר וראה איזה פלא המכונה האכזרית נסוגה לאחור

הנורא בשואה היה שמוכנות טכנולוגית ומוכנות נפשית פגשו אפטיה, פחד ושנאה עיוורת בהקשר הזה, ולצערי רק בהקשר הזה, השואה הוא אירוע ייחודי שלא קרה מעולם אך הרקע הגזעני והנכונות להשמיד את האחר מתוך פחד מהשונה.... אירועים אלו ידעה האנושות למכביר.

בכל אחד מהמקרים, בתחילת התהליכים בהם קבוצה שועטת אל הטרוף והרצח, קל מאוד לעצור אותה כל שצריך לעשות הוא לעמוד ולעצור אותם, במבט נוקב, באמירה ברורה, בעמידה איתנה. להאמין בכל הלב שאדם הוא אדם באשר הוא אדם, שלסובב את הראש ולא להתעניין במה שקורה מעבר לגדר הוא הדרך בה קבוצות טרוף מאין אלו גדלות וצומחות, להזכיר לעצמנו שהפחד מזין אותם ומצמיח אותם.

מתי נדע שעברנו את נקודת האל חזור ואנחנו בטירוף רצחני? מתי נבין שגם אנחנו- ככל העמים- עברנו להיות עם רקע גזעני? אינני יודע אבל זה הזמן להרים את הראש ולאמר בקול ברור טרוף המערכות כבר כאן, שנאת האחר, מהגר עבודה/ ערבי/ שמאלני/חילוני/ כבר כאן! ובכל פעם שאנו מסובבים את הראש ולא מונעים את האירוע הבא, בכל פעם שאנו לא משמיעים את קולנו המפלצת גדלה ומזינה את עצמה ובצורה מדהימה גם משכנעת את עצמה בצדקת דרכה!

בימים אלו שבין חג הפסח חג חרותנו, לבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובפתח יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות כאשר אשבע בליבי שוב ושוב במהלך הטקסים והסרטים קורעי הלב "לעולם לא עוד" אשבע כי אגן על עצמתה של מדינת ישראל ואתמוך בצה"ל ככל יכולתי, אך אשבע באותה נשימה ובאותה מחשבה כי לא אסובב את הראש ואסיט מבט מפני עוולה גזענית חשוכה, אבטיח לעולם לא עוד אאפשר לחברה הישראלית להידרדר לתהומות הנשייה ואשמור על חוסנה המוסרי כי לפעמים בהתחלה העצירה קלה!