איך יודעים שכאשר
אנחנו אומרים לילד תתאמץ עוד קצת, תאמין בעצמך, אתה מסוגל, אנחנו לא דוחפים אותו קצת
יותר מדי כי לנו קשה לוותר והאתגר הוא לא האתגר שלו אלא האתגר שלי והילד באמת
רואה הר אחר עם יעוד אחר?
איך יודעים שכאשר אני אומר לילד תעשה מה שנכון ונותן לו את החופש לעזוב ולוותר פשוט לא הייתי שם עבורו ברגעים שהוא כל כך היה צריך שידחפו אותו ויעזרו לו לעבור עוד צעד לעבר הגבעה שמראשה הוא יודה לי שלא וויתרתי ועזרתילו להגיע ליעד הבא?
איך יודעים שכאשר מנצנצת
הדמעה בעיני הילד כל מה שהוא צריך זה חיבוק ואמפטיה ולא שום עצה טובה, כל מה שהוא רוצה
זה שתהיה שם בשבילו ותאפשר לו לעמוד ברגעי האכזבה וללמוד מהכישלון וכל מה שהוא
צריך זה עוד רגע לדעת שהוא לא לבד בעולם ואתה לא מאוכזב אלא עומד שם בשבילו?
איך יודעים לתת את
העצה הנכונה כאשר מנצנצת הדמעה, העצה הנכונה אשר תראה לו את הדרך האחרת ותוביל
אותו להצלחה, אותה עצה מופלאה שאתה יודע ומכיר כי הייתה שם לפניו לפני הרבה שנים ויש ידע ותובנות
שיכולות לעזור לו ברגע הזה ולהראות לא שביל חדש ודרך אחרת?
איך יודעים שכאשר
הילד בוחר את הבחירה ללכת בדרכך והלב מתמלא בגאווה ורצון להיות מורה דרך ולהעביר אליו שנים של ניסיון, אולי הילד
פשוט מרצה אותך ולא באמת בוחר את הבחירה האמתית שלו? וברגעים אלו ממש הוא נכלא
בסיפור חיים שהוא לא הסיפור שלו?
איך יודעים שכאשר
הילד בוחר ללכת בכיוון ההפוך למרות שקול ההגיון אומר שהבחירה בדרכך היא הבחירה
הנכונה, עבורו, ואולי הוא פשוט נבהל ולא רוצה שיגידו שזה רק בזכותך והוא עושה כל שביכולתו
להיות שונה ולמצוא את הקול שלו ובדרך בורח מכל מה שהוא שלך?
איך יודעים לתת לילד את
העזרה שהוא צריך כי הוא כבר התאמץ מספיק ואתה שם בשבילו והעולם הוא לא מקום רע
ואכזרי ובשביל משפחה עושים הכל, ולפעמים העזרה הקטנה נדרשת כדי לעזור כח למדרגה הבאה ולצמיחה שמגיע?
איך יודעים שלא תמיד
העזרה זה הדבר הנכון וכרגע הילד צריך להתמודד לבד להתאמץ ולהשיג את ההישגים שלו, וטתה בפינה שם צריך לנשוך שפתיים ולהתאפק כי הרי המאמץ מצמיח יכולות אשר יציידו אותו להמשך הדרך?
איך יודעים איך להראות לילד להפוך לימונים ללימונדה?
איך יודעים מתי צריך פשוט לחייך ולשכנע שלימונים זה טעים ואי אפשר בלעדיהם בחיים?
איך, לעזאזל, יודעים
להיות הורה גם אחרי 23 שנים?
