חברותא אנושית במציאות סקלבילית

כשיצאנו לדרך עם יוריקה וורלד בעולם החינוך, לאחר מספר שנים של התנסות בלמידה בעולמות וירטואלים בארגונים, אי אז לפני כחמש שנים ופתחנו את שתי הקבוצות הראשונות בעולמות וירטואליים אמרו לנו שזה יפה ומרשים ונחמד אבל לא סקלבילי, כאשר שנה לאחר מכן התחלנו לפעול ב 10 בתי ספר אמרו לנו שזה מרשים ומאוד יפה ומעורר השראה ומאפשר מגוון של פעילויות, אבל מתאים רק למצטיינים ולא סקלבילי, כאשר הגענו ל30 בתי ספר, בשנה שאחרי, שמענו שזה מעניין ומרתק לבצע פרויקט של 10 בתי ספר ביחד אבל זה רק כמה מאות תלמידים והמערכת צריכה פתרון למאות אלפים וזה לא נראה סקלבילי, בשנה שאחרי כבר נגענו ב100 בתי ספר וקיבלנו תגובה שזה מרשים ואפילו חיבוק חם ועזרה אדיבה ממערכת החינוך על כל זרועותיה אבל.. הוי הסקלביליות...הסקלביליות הכל כך נדרשת, 

השבוע העברתי את ההשתלמות ה15 של למידה בעולמות וירטואלים. ההשתלמות הגדולה ביותר עד כה ביוריקה וורלד, 48 מורים (וסך הכל 76 מורים בשבועיים) אשר במשך 4 ימים רצופים נחשפו, גילו, צללו ויצרו פעילויות תלת ממד מרובות משתתפים בעולם וירטואלי שלנו בפרט ובמרחבי ה 3D3C בכלל. 

המורים התרגשו והתעצבנו, צחקו עד דמעות וחוו התקפי חרדה משתקים. הם חוו רגעים של תסכול והתמודדות עם תחומים רחבים שאינם מוכרים להם (איך מעלים תמונה ואיך מעצבים בתלת ממד, איך מתכנתים אובייקט ומה זאת אומרת שאני מסתכל על האובייקט מהצד הלא נכון) וחשו את תחושת הבלבול רגע לפני שהמחשבה מסתדרת, הנשימה נרגעת והפרויקט מתעצב ויוצא לדרך ובעיקר למדו למידה משמעותית וחוויתית, למידה המבוססת על גילויים והבנות נוספות מדי כמה דקות, למידה מבוססת התרגשות של גילוי והצלחות קטנות מבלי רצון לצאת להפסקות או לקום מהכיסא (וכן חוו גם את התסכול בהמתנה למדריך שיעזור והמדריך צריך להתחלק ל 46 משתלמים). המורים היו שקועים כל כך בלמידה, צמיחה וחוויה עד אשר מדי פעם הייתי חייב לתזכר אותם שיצאו לעשות סיבוב וייקחו אויר או ייגשו לאכול כדי לאפשר לדברים לשקוע.

פגשתי חבורה של מורים ומורות שכל אתגר קטן עליהם והם נכונים לבחון את גבולות האפשר והרצוי בכיתת הלימוד , כמו בכל קבוצה הטרוגנית חלקם עדיין מתעקשים לשלוט בכל פסיק ולדעת הכי טוב מכל התלמידים וחלקם למדו לשחרר וללמוד עם התלמידים, חלקם בודקים עם קצות האצבעות וחלקם קופצים ראש ותוך כדי מסתכלים אם מלאו כבר את הבריכה אבל אף אחד מהם לא הסתובב ונרתע מהאתגר. פגשתי בשבועיים האחרונים חברותא של מורים אשר בזכותם הסקלביליות, הגלוקליות הא-פורמאליות והתכלול כל כך אפשריים.

טכנולוגיה אינה הבסיס לחינוך אך היא לחלוטין משנה את הפדגוגיה, את האיך ואת המה ואת הלמה בעולם החינוך. ומדהים בעיני שעולם משחקי התלת ממד/ משחקי הוידאו אשר שינה את צורת הבידור שלנו, צורת התקשורת, את התרבות האנושית ויש חוקרים הטוענים אפילו את האינטליגנציה האנושית. חלקים מעולם משחקי המחשב שינו את הדרך שבה אנו מסתכלים על מידע ועל הדרך שבה מוצגים נתונים על המסך אך משחקים אלו לא הצליחו לשבור את חומות החינוך כבר יותר מ30 שנה.

בשנה הבאה יפעלו בתוכניות שונות ביוריקה וורלד כ 150 בתי ספר עם כ30,000 תלמידים אשר יחוו את הלמידה בעולם משחקי התלת ממד בשילוב עם מייקינג, יעצבו אווטרים ויעבדו עם מדפסות תלת ממד... ואולי סוף סוף נזכה לקורת רוח סקלבילית.

ואני... אני שמח כל כך להיות חלק ממסע השינוי של החינוך

*** ועוד הארה - אחרי שבוע מרגש כל כך. אנחנו, ולעיתים מזומנות גם אני, מרבים לתקוף את משרד החינוך על האיטיות וחוסר הרלוונטיות ועוד שלל סיבות נכונות אבל ... בסופו של יום המשרד היום גם תומך ומוביל מהפכות מהסוג שאנחנו שותפים לה של דרכי למידה מהפכה המגיעה מלמטה ותודה למורה שהאירה עם פנס חשוב גם את הנקודה הזו ואפשר גם לי לצמוח עוד קצת.

  

למידה חדשנית - והתנסות אישית

בימים אלו ימים של קיץ חם, רוב מכרי מצקצקים בלשונם על המורים הזוכים לחופשה אין סופית בעוד ששאר פרולטריון ההי טק נאנק תחת מגבלת 30 ימי החופשה בשנה.  בפועל עולם החינוך גועש ושוקק צובר כוחות ומתארגן לקרת שנת הלימודים הבאה.

בימים אלו אני בעיצומן של השתלמויות הקיץ למורים, השנה נרשמו להשתלמויות אלו מעל 70 מורים, 70 מורים אשר, ראשית כל ומעל לכל, וויתרו על ימי חופשה מתוך רצון להעשיר את עצמם וללמוד תפיסות וכלים חדשים לעולם החינוך ולהיות מוכנים טוב יותר לפתיחת שנת הלימודים תש"פ. מורים אלו עושים את צעדיהם הראשונים בלמידה בעולמות וירטואליים ובמרחבי החינוך ב 3D3C  ומצטרפים אל 270 המורים שכבר עברו הכשרה זו. בשנים האחרונות זכיתי להיפגש עם מאות מורים בפורמים שונים של השתלמויות ולמידה בכיתה, של הרצאות וימי עיון, של הדרכות והאקתונים ולכולם הייתה הנכונות ללמוד ולהשתפר כדי לתת מענה לדור שיסיים את לימודיו ב2030. בורכתי בהזדמנות לאתגר את המורים וברוב המקרים לחשוף אותם לעולמות חדשים שכלל לא היו מוכרים להם בטרם המפגש עם מרחבי הלמידה התלת ממדים. הנכונות ללמידה טבועה במורים...פחות הנכונות לרכוש מיומנויות חדשות ולהבין שהגבינה כבר זזה בקצב של 100 מגה ביט לשנייה....

אז. למה אנחנו שואפים להכשיר את תלמידי 2030? על מה אילו מיומנויות אנחנו מדברים

לומד עצמאי

עבודת צוות

התמודדות עם תסכולים וחוסר הצלחה

חשיבה מולטידספלינרית

אוריינות טכנולוגית

למידה מבוססת פרוייקטים ותוצאות

הערכה לתהליך ולאו דווקא הערכה מספרית לתוצאה

משכי  למידה גמישים

למידה מותאמת אישית בקצב ובמיומנויות

תפיסות גלוקליות של שילוב מקומי עם גלובלי

חשיבה מסדר גבוהה

למידה מסתעפת

אוריינות חזותית

יכולת מחזור של מידע דיגיטאלי

חשיבה תהליכית

עבודה בחוסר וודאות במציאות משתנה

לחשיבה יזמית

לעבודה יצרנית

אבל... בבואנו להכשיר את עצמנו כמורים וחונכים של כיתה ליעדים אלו - אנו מסתכלים בחרדה ובחוסר שייכות לרעיונות המרכזיים ולמיומנויות הנדרשות  שבבסיס העניין. אנחנו, כמורים, מתקשים לסיים הכשרה או מטלה ללא ציון מדויק שאותו מכתיב המרצה ובבקשה בבקשה שהציון לא יפגע בממוצע ציוני ההשתלמויות שלי הכל כך חשוב (בעיקר לעצמי). הרעיון לסיים השתלמות מורים בהערכה חלופית מילולית ללא ציון מספרי נראה כמפתיע אפילו את משרד החינוך שלא לומר את המשתלמים עצמם. התפיסה שקבוצת מורים עברה תהליך משמעותי ולראשונה בחייה נחשפה לעוצמת המשחקים בתלת ממד ואף יצרה פעילות משחקית תלת ממדית הקשורה לחומרי הלימוד ולעבודת צוות ותסיים את התהליך במשוב ענייניי והצגת תוצרים ולא בציון 92.5 נראה בלתי נתפס למורים שלא לומר בלתי ישים בעיני משרד החינוך

כמורים, אנו ממעטים להתנסות ולפעול בתפיסות למידה "חדשניות" (תשאלו כל תלמיד ישיבה או בוגר תנועת נוער לגבי חדשנותן...)  אלו בחיי היום יום. בעוד שאנו יודעים לדבר על הקניית מיומנויות ולא ידע עבור התלמידים אנו, כמורים, מתקשים לחשוב על למידה שאינה כוללת מדריך המסביר את החומר ומבנה אותו עבורי ומכאן הריחוק וחוסר היכולת להטמיע בשטח מיומנויות קריטיות אלו.

מה קורה לצוות מורים שיוצא להרפתקה של פיתוח משחק מבלי שיש לו את כל הידע לביצוע המשימה? את כל מקורות המידע בוודאי שיש אבל לא את כל הידע המעשי והמיומנויות הנדרשות.

כאשר מעמידים מורה, ברוב המקרים, מול משימה בלתי יודעה - בניית משחק תלת ממדי (סתם דוגמא שחלפה לי בראש)- שלב הבלבול הראשוני וחוסר הידיעה מאיפה מתחילים מלחיץ וגורם לקפיאה ותדהמה - במקום להבין שזה חלק מתחילת תהליך ומותר להתבלבל ולטעות ומותר ורצוי לגשש את הדרך ותכף נמצא את הנתיב ונבנה את תכנית הלימוד הנדרשת להשגת המטרה. הרעיון של התמודדות עם חומר חדש או כלי חדש דרך שימוש בסרטונים ומדריכי פעולה, דרך למידה קבוצתית ועבודת צוות, דרך שליחת שאלות למאגרים ודרך ניסוי ותהייה תוך הבנה שחוסר הצלחה בניסיון הראשן וכישלון הם חלק מתהליך הצמיחה אשר בסופו יש הצלחה קסומה – מרגיש למורה הממוצע כזר ולא כחלק מהווית ההוראה.

עד שהמורים לא יהפכו את מיומנויות הלומד העצמאי ולמידה דרך פרוייקטים לדרך עבודה שלהם ודרך חיים אישית ללמידה, לא לסמינר שמדברים על מיומנויות ומראים מחקרים דיאגרמות ורעיונות ולא להתנסות חד פעמית בסדנה מקומית של שעתיים פלוס הפסקה אלא למהות ולדרך התנהלות של רכישת כלים ומיומנות בתוך  מוסדות החינוך, עד שמשרד החינוך לא יאפשר למורים לפעול בדרך זו יקבל שלמורים שונים ייקח זמן שונה ללמוד מיומנויות , יעריך מורים דרך משוב אפקטיבי ולא ציון ויחייב אותם ליצור פרוייקטים אמתיים של התמודדות ופריצת גבולות לא תוטמענה תפיסות אלו במערכת החינוך אבל עצוב מכך... דור 2030 לא יבין את השמחה שבלמידה וחוויה וימשיך לשבת בכיתה בטור השני לפני הסוף

בי

פוסט של סוף שנה

השבוע חזרתי לנוף ילדותי, לבית הספר היסודי בו ביליתי את שנותי הראשונות ולנצח יהיה בית הספר היסודי שלי, למרות שסיימתי כיתה ו' בבית ספר אחר, בית ספר ברנר בגבעתיים תמיד יהיה בית הספר בו זכיתי לקרוא בפעם הראשונה, בית הספר בו גיליתי שאני טוב בלמידה אבל יש גם טובים ממני, המקום בו למדתי גם לריב ולהשלים ולהוביל חבורות למדורות ל"ג בעומר עצומות. המקום בו המורה ציפורה בחיוכה, הבטיחה לי שכל העולם יעמוד לרשותי והמורה אסתר דחפה אותי לעוד מאמץ כדי שאהיה ראוי לו לעולם

ניכנסתי לאולם הספורט והזמן חזר באחת לאחור, פתאום ראיתי את  המקלט מצד ימין, המקלט שהיה כל כך משמעותי בימי כיתה א הראשונים ימי מלחמת יום הכיפורים. ואז ראיתי את עצמי בכיתה ב עומד על במת אולם הספורט שכמעט לא השתנה ב45 השנים האחרונות, ומדקלם בהתרגשות את השורות "אינני יודע כיצד זה קרה לפתע נכנס בי הילד הרע דחפתי אותה והיא נפלה... הם אינם מבינים זה איננו אני זה הילד הרע שנכנס בי בפנים, תמיד הוא נכנס בלי שום אזהרה הילד הרע.." הנפלא של לאה גולדברג  ואז התחלפה התמונה להצגת חנוכה עם "שקט חושך אין אדם כלי הבית לבדם..." האלמותי של נתן אלתרמן.

אנחנו נוטים לזלזל במורים ובמערכת החינוך לזלזל בתהליך הבית ספרי ובאנשים הבוחרים לפתח קרירה בהוראה אבל כל אחד מאיתנו סוחב צרור חוויות שהשפיעו על כל מהלך חייו מאותם תרייסר שנות בית ספר. חוויות משמעותיות ומעצבות חלקן קסומות וחלקן נוראיות.

החוויה של מעגל בני 50 פלוס היושבים ביחד ועדיין זוכרים את המורה ההיא שהעליבה אותי ואמרה שאין לי כישרון אומנותי או שכדאי שאשיר בשקט כדי שלא ישמעו ואת המורה שנתנת לי הזדמנות להוביל פרויקט של הכיתה למרות שגם היא וגם אני לא היינו בטוחים בתוצאה או המורה פוגל האלמותית שאתגרה אותי עד קצה גבול היכולות בהבנה היסטורית ובניתוח עצמי של תהליכים וגם הזעם העצור על המורה לתנ"ך שסרבה לקבל את הפרשנות המעט מקורית לעקדת יצחק.  אני נזכר גם באייזנר המופלא עם חיוך טוב הלב אשר לימד את מקצוע הכי לא קשור לכיתה העיונית ובזכותו עד היום אני מבין בהיטל צד היטל על ואיזומטריה וגם נתן את הקריצה והדחיפה אל אהבת נעורים ראשונה...

יש מעט מאוד פרקים מעצבים שכאלו בחיי אדם בכלל וחיי ילד בפרט ואת הרגעים המעצבים הללו אנו מפקידים כלאחר יד ובחוסר תשומת לב והערכה לפועלם, בידיהם  של המורים והמחנכים.

בשבע השנים האחרונות בחרתי, בדרכי שלי, להצטרף למערכת החינוך גם כמורה בכיתה מול תלמידים וגם כמוביל תפיסה חינוכית המשלבת טכנולוגיה, משחוק, ויצירה .

אני חייב להגיד שרגעי העושר והתמלאות הלב שהעניקה לי הבחירה הזו, המפגש עם תלמיד בעלעיניים נוצצות שעבד שעות ולמד דבר חדש ואתה חייב לבוא עכשיו ולראות את הקסם שקרה. ולראות את התלמידה שחייבת עכשיו לנסות ולהצליח ואז  הפנים הצעירות מתמלאות חיוך והחזה נמתח וחווית ההצלחה נרשמה ונצרבה ואתה יודע שיש איתה עוד צידה חשובה למסע.

אבל במסע הזה פגשתי גם מאות מורים, מורים עם תחושת שליחות ונסיון יום יומי להתקדמות ולשיפור,  מורים המקדישים ימים, שעות ימי חופשה וסופי שבוע ללמידה, לפיתוח לקידום רעיונות. מורים שמבינים שלא ניתן רק להכתיב לילדים בכיתה את החומר, לא תמיד הדרך ברורה ולא תמיד הפתרון קיים אבל הכח המניע נמצא והכי חשוב פגשתי מורים שמבינים שהם אוחזים בליבם של הילדים וחובה עליהם לנהוג בללבות אלו ביראה ובקדושה.

פגשתי מנהלים/ מנהיגים עם חזון ועם דרך המנווטים בראש ארגון מורכב בכל קנה מידה עם דרישה להבנה תהליכית אבל גם חשיבה עסקית. הבנה של חשיבה פדגוגית אבל גם הנעת עובדים לעוד מאמץ אחד חשוב.

אז...לכל האופטימיים שמסרבים לראות את קשיי הפרנסה שבמקצוע ומערכת השעות הלחוצה הדרישות המפחידות וכמות הנהלים האין סופית ועדיין רוצים מקצוע משמעותי שאין כמהו לעיצוב פני הדור הבא ובנוסף ללכת עם תחושת סיפוק ועשיה עצומה אין ספק שזה מקצוע ההוראה. אני זכיתי!