 |
| עקדת יצחק - מנשה קדישמן |
בילדותי, סבי, לימד אותי פרשנות לסיפור עקדת יצחק, השאלה שהונחה בבסיס הפרשנות היתה כיצד ייתכן שהיהדות המקדשת חיים מבקשת מאבי האמונה, אברהם אבינו, להקריב את בנו בכורו. כיצד זה ייתכן שהעם היהודי המקדש חיים כי בצלם נבראו, דווקא מתחיל את דרכיו כעם בדרישה של אב לרצוח את בנו? ויותר מכך מה הניסיון הגדול בהקרבת הבן הבכור שהרי זה היה הפולחן הקדום המקובל אצל עמי האזור, של הקרבת בן בכור למולך בכל מני עיתות מצוקה. סבי לימד אותי שהנסיון של אברהם אבינו היה הכך שבחר לא להקריב את בנו אלא את האייל ולהסתובב בקרב כל עמי האזור עם בנו בכורו בחיים, בצורה מתריסה, ולהפיץ את הבשורה שהאל שלו אינו זקוק לקורבן אדם כי מדובר באל רחום וחנון אשר ניתן להתווכח עמו גם בשעות משבר ולכעוס עליו והוא יקבל זאת כאב הסולח לבנו. ( למען הגילוי הנאות לא מומלץ לאתגר את המורים לתנ"ך בפרשנות זו בעיקר לא כחלק מבחינת הבגרות….). פרשנות זו מלווה אותי כל חיי והיא חלק מגיבוש הזהות היהודית שלי ושל משפחתי.
המדינה היהודית שלי היא מדינה של כל אזרחיה כפי שהכריז על כך בן גוריון בהכרזת העצמאות. המדינה היהודית שלי אינה יכולה לכפות בחוקים את אורח החיים היהודי על תושביה. המדינה היהודית שלי מבינה שאופי יהודי נקנה בשיח, בחינוך, בחשיפה, בדיאלוג בהבנה כי פנים רבות ליהדות וכי היהודים קובצו מכל קצווי תבל ואם ננסה להשליט גוון אחד על היהדות נפסיד חלקים גדולים מהעם ובעיקר נפסיד את התפיסה היהודית היודעת להתפתח, ללמוד ולגשר בין פערים ובכך לשרוד להישאר רלוונטית אלפי שנים ולהוביל את העולם לדפוסי חשיבה חדשים. המדינה היהודית שלי יודעת שהיהודים קובצו מכל קצווי עולם עם מנהגים שונים של לבוש, של נוסחי תפילה, של ניגונים וריחות, של מנהגי קידוש ושל מנהגי הפסח, של מנהגי חתונה וברית ושל מנהגי אבלות ובר מצווה. המדינה היהודית שלי נמנעה מהגדרת מיהו יהודי כי הבינה את נפש היהודי הנוטה לווכחנות ופלגנות וידעו אבותינו כי אם ננסה לכפות נוסח אחד נפרק את העם והמדינה. המדינה היהודית שלי ברכה על האתוס של דבורה הנביאה ורות המואבייה ונעמי ושירת מרים. המדינה היהודית שלי ידעה כי לנשים מקום מרכזי בהנהגת העם והמדינה ולא במטבח פנימה, המדינה היהודית שלי חרטה על דגלה את "הגר הגר בתוכך" וידעה שיש לנהל מדינה דמוקרטית בנפרד מהנהגה דתית משיחית בכדי לאפשר לכל חלקי הפאזל המורכב לחיות תחת כותרת אחת ולקיים מדינה אחת.
המדינה בה אני חי היום הופכת לפחות ופחות יהודית ופחות ופחות דמוקרטית. כשרב ראשי מותח ביקורת על הנחיות הרמטכ"ל ויותר מכך קרוא להתעלם מפקודות הרמטכ"ל חלק מפזל נפרם ומדינה היהודית דמוקרטית קצת מתרחקת. כאשר מתקיים ויכוח על מקור הסמכות של המפקדים האם הוא מגיע מהרבנים או מפיקוד הצבא עוד צעד ביכולת לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית נפרם ומתרחק. כאשר מתקיים ויכוח האם צריך להרוג תוקף גם אחרי שהפסיק להוות איום, כשחלקים עצומים מהעם היהודי מורחקים מהעם שלי על בסיס פשרנות למנהגי דת (אין הלכה האוסרת על בנות לעלות לתורה ולהניח תפילין למשל - יש מנהגים שונים ויש תרבות חרדית אשכנזית המנסה לכפות את תפיסתה) המדינה שלי הופכת לפחות יהודית ודמוקרטית. כאשר נשים מורחקות מהשיח היהודי המדינה שלי הופכת לפחות יהודית ודמוקרטית ועוד צעד להרחקת החזון של מדינה יהודית ודמוקרטית נעשה, כאשר מנסים לקבע זהות יהודית בחוק ולהגדיר האם אני נאמן למדינה - לא על סמך מעשי אל על סמך מחשבותי - המדינה היהודית הדמוקרטית הולכת ומתפוגגץ כאשר שיכרון הכח הופך כל מי שמאמין בצדק חברתי, בזכויות אדם באשר הוא אדם בעקרון שכל בני האדם נולדו שווים ולכן זכאים לזכויות שוות לבוגד - לא יהודי - אנטי ציוני חזון המדינה היהודית דמוקרטית פותח במנוסה. כאשר שמאל הופך לקללה ולא לבר פלגה אך שותף לדרך - החזון של מדינה דמוקרטית יהודית קורס מול עיני
