שוב פותחים שנה.

 

שבוע מרגש, שנת הלימודים כבר כמעט והסתיימה אבל השבוע  חזרתי לפגוש תלמידים וללמד בכיתה. כן אני מאמין גדול בלמידה היברידית ולמידה מרחוק, שילוב מחשבים ושילוב טכנולוגיה בתהליכי למידה. אבל אני גם מאמין גדול במגע האנושי ובתהליכי חניכה המלווים את הלומדים בתהליכי הלמידה והצמיחה  ובצורך ליצור אינטראקציה אנושית בלתי אמצעית. אני מאמין בלראות את העיניים של התלמיד ולחוות אתו את הקשיים וגם את הצורך להיות שם בחיוך וגאווה בהצלחה חדשה ובפריצת מכשולים ואתגרים. המפגשים האלה עם התלמידים אלו המפגשים הנותנים את האנרגיה הדרושה להמשיך ולפעול במקצוע הנפלא של ההוראה.

.

פגשתי תלמידים שצמאים למפגש וללמידה ואפילו קצת משועשעים מהשנה המוזרה, נזכרתי בקושי לזכור את שמות כל התלמידים כאשר לא רשום עליהם פתק קטן, פגשתי את התלמידים בפנים גלויים ולא כחלק מריבועים שחורים אבל פגשתי גם את אוסף המכשולים והקשיים של מערכת החינוך הישראלית קשיים שהיו שם גם לפני ותוך כדי אבל אני כל כך רוצה לקוות שהמאורע העצום הזה של המגפה לא יעלם כלא היה בעולם הלמידה.

 

חשיבה מחשובית, אוריינות דיגיטאלית, אוריינות טכנולוגית, ייצור דיגיטאלי, אינטליגנציה מלאכותית ושאר מיומנויות העידן הטכנולוגי בו אנו חיים, מילים וביטויים שבני נוער צריכים לרכוש להכיר לעבד ולהתאמן בשימוש בהם לא יכולים להתרחש אל מול מחשבי Windows 7. מחשבים בני עשור עם קצבי תקשורת שמלמדים סבלנות מהי אך לא מעבירים נתונים. זה פשוט לא עובד ובלתי אפשרי. לא ניתן לעבוד בכיתה נטולת אקוסטיקה (משום מה ברבים מבתי הספר כיתת המחשבים נדחפת למקלט/ הפינה ההיא בבית הספר שאף מורה לא מוכן ללמד בה כי האקוסטיקה היא בלתי נסבלת וכששני אנשים לוחשים בחלל אחד - לא ניתן יותר להבין מה נאמר. ההשקעה בתשתית ללמידה טכנולוגית איננה יקרה בהשוואת לעלות של תפעול בתי הספר והיא הכרחית כדי שבתי הספר יוכלו בכלל לעמוד בייעודם. בשנה החולפת ראיתי את המאמץ הניכר שניתן בכדי להבטיח גישה דיגיטאלית למרבית התלמידים - בואו לא נזניח את המהלך עם החזרה לבית הספר.

 

השעור הקשוח בן 45 הדקות אשר אינו מאפשר להשלים משימה ולהתעמק במלאכה למרות שרק הרגע התלמיד סוף סוף  הבין את ההגיון וממש רוצה להשלים את העשייה. מתי יזכה שוב התלמיד להזדמנות לשבת מספר שעות על פרויקט אחד לקדם וללמוד, להתייאש ולהתחיל מהתחלה ואז להצליח ולשמוח על עוד המראה כאשר כל פעילותו מרוכזת למשבצות של 45 דקות. ואני- אני כבר אני מתגעגע לגמישות היחסית לאורך השעורים שנתנה לנו תקופת הקורנה וליכולת להתמודד עם התלמידים רק לעוד כמה דקות רק כדי שיצליח לפרוץ את הגבולות.

 

אין צורך ביראת הכבוד למלמד/ חונך/ מורה, חשוב שהנער יראה את המורה בגובה העיניים וירגיש שהוא נגיש גם חברתית אך גם רעיונית. חשוב שהתלמיד יבקר ויבחן את תשובות המורה ואף יעלה תהיות והשגות על החומר הנלמד בכיתה - אבל!!!! זה לא אומר שהתלמידים לא צריכים ללמוד לכבד כל אדם וכן...גם את המורה בכיתה. כי כאשר הדרישה הבסיסית הזאת לכבד את המרחב בו אנו פועלים נעלמת מתוך אמונה שהכל מותר ואין רצון להתמודד עם נוער פעלתן - לפתע במרחב הכיתתי נעלמת גם חדוות הלמידה ורצון ההוראה ואפילו הפתיחות החברתית מפנה מקומה ללהקה שמרוכזת רק בעצמה.

כמעט שגרה אבל עם תקווה קטנה שנלמד ונשנה ולא נחזור מייד אל המוכר והמובן מאיליו 

 

 

יום הזיכרון שלי

 

כיתה א' מלחמת יום הכיפורים יש תכונה ויש מלחמה, אבא יוצא עם המדים ובנשיקה לו זו כבר המלחמה החמישית או השישית לי הראשונה. וכולם עם פרצופים רציניים ומדברים בלחישות וצמודים לשידורים ולשמועות. והשיחה עם המחנכת שסיפרה שגבע עכשיו יהיה עצוב ואולי יבכה כי אבא שלו לא חזר מהמלחמה... בהתחלה אתה שומע את זה כלחישה,  כילד קטן ההורים לא רוצים שתשמע על ההוא שנפל, על החברים של אבא שלא חזרו מהמלחמה וכולם יושבים בסלון ומעלים זיכרונות ומבקשים שתהיה בחדר עם האחות כי לא נעים לדבר על השכול ליד ילדים.

כיתה ט' מלחמת לבנון הראשונה, חברה ראשונה ופתאום גם הכאב כבר קרוב, כשחברי שכבה בוגרת נופלים ופתאום אלון, הרשג"ד בצופים הופך לאח שכול  ובטקס בצופים של השנה שאחרי לא כל השמות זרים וחלקם כבר מדי מוכרים ובכל שנה רק נוספים עוד שמות ועוד אחים של והדברים לובשים צבע וריח מוכרים. ואבא שוב לובש את המדים ויוצא עם החברים ושוב חלקם לא חוזרים.

אני כבר עם מדים ואלו כבר בני השכבה שלי, איציק שנשבר באימון והאח המעצבן של מירי "חי" שנשאר בלבנון,  והחברים לקורס החובלים עמית סלע שנהרג לחופי לבנון ויוסי קורקין קר המזג עם חיוך השטות של עוד רגע אחזור שהוביל את הכח ונהרג באסון השייטת ההוא בלבנון. שמות וחברים שנשארו בלבנון ובמקומות אחרים ופתאום יש יותר מקומות ועוד שמות שצריך להספיק להגיד ולבקר בכל יום זיכרון ויש עוד כוונות בערב השירים של יום הזיכרון.

ואז אלו כבר החניכים - רן קמחי – הנער, השמיניסט עם המוטיבציה האין סופית ששתה את סיפורי חיל הים וישב והתייעץ ורק רצה להצליח בכל מחיר ובמפגש באוטובוס והוא כבר חייל בא לספר איך עבר את הגיבוש ואיך הוא מתקדם במסלול, מסלול אותו לא יסיים לעולם ויישאר במצולות הים. והפעם בטקסים כבר מסתכלים עלי החניכים מה אגיד ומה אכתוב ואיך נזכור .

אלו כבר החברים שעושים מילואים, שמתערבבים עם אנשים שנפגעים בפיגועים, אני משמש סמג"ד בתעסוקה ופורצת לה חומת מגן והחברים שנשארים בגופם או בנפשם בקרבות וההתנתקות עם קווי הכאב שהופיעו בפניו של איתן המג"ד שהשאיר את הבן שלו שם ברצועה ביום האחרון של הפעולה. ואתה מכיר את המשפחות ואתה מכיר את האנשים ואת הכאבים וכבר קשה לנשום ומתקשים להכיל ובכל יום זיכרון רשימת השמות שצריך לגעת ולוודא שזוכרים רק מתארכת ולעולם לא מתקצרת.

ואז... זה מכה בך בבטן דווקא כשאתה לא מוכן דווקא כשאתה מרגיש גדול וחזק... מתי זה הגיע אל הילדים? איך יכול להיות שאני הולך לנחם חברים? .  עמדתי כמג"ד אבטחה בקריית שאול בצוק איתן קצת מהצד  מתבונן במשפחות שחרב עליהן עולמן ואז אני מבין שאני מכיר את האנשים המגיעים  להלוויה, הדמויות מוכרות מעט רחוקות אבל כן זאת החברה הראשונה מהתיכון שעכשיו השכול היכה במשפחתה הקרובה ורועי הפך לפתע לעוד שם שנוסף לרשימה

ואת ההלוויה ההיא שלא אשכח יום ההלוויות של הרוגי מגלן מצוק איתן, לא הכרתי אותם אישית אבל...נושא הארון ניטאי, מהיחידה המפוארת ההיא. הילד התמים עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים מלאות הפליאה שפתאום הפכו מעט אטומות ועם קצת שאלה.

 יום הזיכרון שלי