כיתה א' מלחמת יום הכיפורים יש תכונה
ויש מלחמה, אבא יוצא עם המדים ובנשיקה לו זו כבר המלחמה החמישית או השישית לי
הראשונה. וכולם עם פרצופים רציניים ומדברים בלחישות וצמודים לשידורים ולשמועות.
והשיחה עם המחנכת שסיפרה שגבע עכשיו יהיה עצוב ואולי יבכה כי אבא שלו לא חזר
מהמלחמה... בהתחלה אתה שומע את זה כלחישה, כילד קטן ההורים לא רוצים שתשמע
על ההוא שנפל, על החברים של אבא שלא חזרו מהמלחמה וכולם יושבים בסלון ומעלים
זיכרונות ומבקשים שתהיה בחדר עם האחות כי לא נעים לדבר על השכול ליד ילדים.
כיתה ט' מלחמת לבנון הראשונה, חברה ראשונה ופתאום גם הכאב כבר
קרוב, כשחברי שכבה בוגרת נופלים ופתאום אלון, הרשג"ד בצופים הופך לאח
שכול ובטקס בצופים של השנה שאחרי לא כל השמות זרים וחלקם כבר מדי מוכרים
ובכל שנה רק נוספים עוד שמות ועוד אחים של והדברים לובשים צבע וריח מוכרים. ואבא
שוב לובש את המדים ויוצא עם החברים ושוב חלקם לא חוזרים.
אני כבר עם מדים ואלו כבר בני השכבה שלי, איציק שנשבר באימון והאח המעצבן של מירי "חי" שנשאר בלבנון, והחברים לקורס החובלים עמית סלע שנהרג לחופי לבנון ויוסי קורקין קר המזג עם חיוך השטות של עוד רגע אחזור שהוביל את הכח ונהרג באסון השייטת ההוא בלבנון. שמות וחברים שנשארו בלבנון ובמקומות אחרים ופתאום יש יותר מקומות ועוד שמות שצריך להספיק להגיד ולבקר בכל יום זיכרון ויש עוד כוונות בערב השירים של יום הזיכרון.
ואז אלו כבר החניכים - רן קמחי – הנער, השמיניסט עם המוטיבציה האין סופית ששתה את סיפורי חיל הים וישב והתייעץ ורק רצה להצליח בכל מחיר ובמפגש באוטובוס והוא כבר חייל בא לספר איך עבר את הגיבוש ואיך הוא מתקדם במסלול, מסלול אותו לא יסיים לעולם ויישאר במצולות הים. והפעם בטקסים כבר מסתכלים עלי החניכים מה אגיד ומה אכתוב ואיך נזכור .
אלו כבר החברים שעושים מילואים, שמתערבבים עם אנשים שנפגעים בפיגועים, אני משמש סמג"ד בתעסוקה ופורצת לה חומת מגן והחברים שנשארים בגופם או בנפשם בקרבות וההתנתקות עם קווי הכאב שהופיעו בפניו של איתן המג"ד שהשאיר את הבן שלו שם ברצועה ביום האחרון של הפעולה. ואתה מכיר את המשפחות ואתה מכיר את האנשים ואת הכאבים וכבר קשה לנשום ומתקשים להכיל ובכל יום זיכרון רשימת השמות שצריך לגעת ולוודא שזוכרים רק מתארכת ולעולם לא מתקצרת.
ואז... זה מכה בך בבטן דווקא כשאתה לא מוכן דווקא כשאתה מרגיש גדול וחזק... מתי זה הגיע אל הילדים? איך יכול להיות שאני הולך לנחם חברים? . עמדתי כמג"ד אבטחה בקריית שאול בצוק איתן קצת מהצד מתבונן במשפחות שחרב עליהן עולמן ואז אני מבין שאני מכיר את האנשים המגיעים להלוויה, הדמויות מוכרות מעט רחוקות אבל כן זאת החברה הראשונה מהתיכון שעכשיו השכול היכה במשפחתה הקרובה ורועי הפך לפתע לעוד שם שנוסף לרשימה
ואת ההלוויה ההיא שלא אשכח יום ההלוויות של הרוגי מגלן מצוק איתן, לא הכרתי אותם אישית אבל...נושא הארון ניטאי, מהיחידה המפוארת ההיא. הילד התמים עם התלתלים הבלונדיניים והעיניים מלאות הפליאה שפתאום הפכו מעט אטומות ועם קצת שאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה