צריך לשחרר כדי לראות - המסע שלי ביזמות חינוכית 11

 

לפני שנים בחרתי בחירה - החלטתי שאעבוד רק בעבודה שגורמת לי חיוך וסיפוק. החלטה שהחלטתי עם שחרורי מצה"ל ולשמחתי מצליחה להחזיק עד היום, כאשר, לפני כשש שנים, בחרתי בדרך הקשה... בחרתי להביא בשורה לעולם החינוך והלמידה ולחבר את עולם משחקי התלת ממד לתהליכי הלמידה וההכשרה. בחרתי למצוא ולהעניק כלים המאפשרים למידה מבוססת יצירה ומבוססת משחק בעולם טכנולוגי ומעל לכל כאשר בחרתי לשנות את עולם הלמידה (יש הקוראים לזה חינוך שוק ויש לא מעטים המכנים זאת אטימות ועקשנות...) כדי שיתאים לתמונת המציאות שבראשי לא תמיד הבנתי וידעתי כמה קשה ומפותל הניב בים הלמידה והטכנולוגיה אותו בחרתי, עד כמה גלים גדולים וקצף רוחות המצליפים בפנים ומקשים על השארת העיניים פתוחות עשויים להסתיר את העולם, השמיים והמים ובעיקר את היעד אליו אני רוצה להגיע.

 

לפעמים אני מתמסר לעבודה הקשה, לנשיכת השפתיים, לחריקת השיניים, ללילות ללא שינה, לתחושת העייפות הבלתי נשלטת הגורמת לשינה טרופה של שעתיים ואז לקפיצה ולהמשך עשיה, לדופק המואץ ולעוד קצת מאמץ, התמסרות והתענגות על קריאות ההתפעלות מהקהל על כמה מורכב וקשה המשא אותו אני סוחב ועד כמה בלתי אפשרי להגיע אל היעד. קולות העידוד מתערבבים בקולות המעכבים של עד מתי וזה בלתי אפשרי ותראה כבר כמה זמן והמסע עדיין לא נגמר...ברגעים אלו חוזר במוחי הניגון הידוע של כל סטארטאפיסט ממוצע  כי מי שזוכה בכל הקופה הוא מי שמוכן לעשות את מה שאף אחד עדיין לא עשה...

 

אבל לעיתים כאשר אני בתוך מסע המשימות, הרוח שורקת באוזניים והאצבעות מכחילות מתוך מאמץ לאחוז במפרשים ולהילחם בגלים, כאשר המרוץ הוא בניסיון להספיק עוד משימה ועוד עשיה, כאשר אני עונה לעוד לקוח, בקשה או טרוניה, כאשר – כמו בסרט מתח אני עוסק בשארית כוחותיי להחזיק את החלקים מחוברים ולמצוא עוד כמה חבלים וקשרים רק כדי לקשור את כל חלקי הספינה... אני מאבד את התמונה הגדולה ואת הכיוון אליו אני רוצה להפליג, אלו הרגעים של הצלילה, רגעים בהם האנרגיה המושקעת אינה חדה ונקייה והמחשבה משאירה מקום לקולות הסערה לחדור את מוחי וליצור רעשים.

 

ברגעים כאלו של סערה  גם החזון – המגדלור האישי שלי - לפעמים אינו מספיק והוא מראה רק חלק מהתמונה. לפעמים, אני צריך פשוט לדעת לשחרר, לעזוב את הראשי ולתת לספניה ולי לנוח לכמה דקות... לעצור ולתת לערפל להתבהר מעל ההרים, העמקים, העצים ולצייר מחדש את קו החוף והחול הלבן. להתפעל מחדש מהמפרצים השמיים הכחולים והמים העמוקים ולהיזכר גם למה ובשביל מה אני מפליג בסערה.

 

להתבונן רגע על מה שהיה עד כה - על שיח אחר שנכנס למערכת החינוך ומוכן לקבל משחקי תלת ממד כחוויית למידה ומכיר במייקינג הדיגיטאלי כחוויה בפני עצמה, להתבונן על המספר הלא יאומן של 150 בתי ספר שכבר שותפים לחוויה של יוריקה דווקא בשנה מורכבת זו, לראות את עשרים ואחד אלף התלמידים והמורים שכבר עברו חוויה גדולה או קטנה אבל חוויה של מפגש ויצירה. להתבונן על כמות האנשים המרימים טלפון ומתייעצים גם אם אינם מסכימים אבל בהחלו מכבדים, להבין כי דורות של תלמידים כבר רואים אחרת חוויה טכנולוגית ומשימת פיתוח. שהורים וקהילות מבינים את שהעזתי לחלום לפני חמש או שש שנים.....ואז חוזרות הראות ומתמלאות לרגע באוויר.... ורק אז כשאני חוזר לנשום ומרגיש את הדם חוזר לפעום אני יכול להרים את הראש ולראות שהים מתחיל להירגע והערפל להתפזר. אחרי רגעים כאלו של עצירה אפשר לראות את הנתיבים החדשים  - לחזור אל החזון שמחבר אנשים טכנולוגיה העצמה ולמידה ולהבין מה המסלול להמשך המסע....

 

שבוע נפלא של מסע ברוח טובה עם מים שקטים

 

 

מוקדש באהבה לאוסנת קריזה – שידעה להגיד כבר לפני זמן מה – שיש לעצור לנשום ולראות את התמונה הגדולה ולנבחרת האווזים המלווה אותי גם בנתיבים שקטים וגם על פני מים סוערים