שבוע
מרגש, שנת הלימודים כבר כמעט והסתיימה אבל השבוע
חזרתי לפגוש תלמידים וללמד בכיתה. כן אני מאמין גדול בלמידה היברידית
ולמידה מרחוק, שילוב מחשבים ושילוב טכנולוגיה בתהליכי למידה. אבל אני גם מאמין
גדול במגע האנושי ובתהליכי חניכה המלווים את הלומדים בתהליכי הלמידה והצמיחה ובצורך ליצור אינטראקציה אנושית בלתי אמצעית.
אני מאמין בלראות את העיניים של התלמיד ולחוות אתו את הקשיים וגם את הצורך להיות
שם בחיוך וגאווה בהצלחה חדשה ובפריצת מכשולים ואתגרים. המפגשים האלה עם התלמידים
אלו המפגשים הנותנים את האנרגיה הדרושה להמשיך ולפעול במקצוע הנפלא של ההוראה.
.
פגשתי
תלמידים שצמאים למפגש וללמידה ואפילו קצת משועשעים מהשנה
המוזרה, נזכרתי בקושי לזכור את שמות כל התלמידים כאשר לא רשום עליהם פתק קטן,
פגשתי את התלמידים בפנים גלויים ולא כחלק מריבועים שחורים אבל פגשתי גם את אוסף
המכשולים והקשיים של מערכת החינוך הישראלית קשיים שהיו שם גם לפני ותוך כדי אבל אני כל כך רוצה לקוות שהמאורע העצום הזה של המגפה לא יעלם כלא היה בעולם הלמידה.
חשיבה
מחשובית, אוריינות דיגיטאלית, אוריינות טכנולוגית, ייצור
דיגיטאלי, אינטליגנציה מלאכותית ושאר מיומנויות העידן הטכנולוגי בו אנו חיים,
מילים וביטויים שבני נוער צריכים לרכוש להכיר לעבד ולהתאמן בשימוש בהם לא יכולים
להתרחש אל מול מחשבי Windows 7. מחשבים בני עשור עם קצבי תקשורת שמלמדים
סבלנות מהי אך לא מעבירים נתונים. זה פשוט לא עובד ובלתי אפשרי. לא ניתן לעבוד
בכיתה נטולת אקוסטיקה (משום מה ברבים מבתי הספר כיתת המחשבים נדחפת למקלט/ הפינה
ההיא בבית הספר שאף מורה לא מוכן ללמד בה כי האקוסטיקה היא בלתי נסבלת וכששני
אנשים לוחשים בחלל אחד - לא ניתן יותר להבין מה נאמר. ההשקעה בתשתית ללמידה
טכנולוגית איננה יקרה בהשוואת לעלות של תפעול בתי הספר והיא הכרחית כדי שבתי הספר
יוכלו בכלל לעמוד בייעודם. בשנה החולפת ראיתי את המאמץ הניכר שניתן בכדי להבטיח גישה דיגיטאלית למרבית התלמידים - בואו לא נזניח את המהלך עם החזרה לבית הספר.
השעור
הקשוח בן 45 הדקות אשר אינו מאפשר להשלים משימה ולהתעמק במלאכה למרות שרק
הרגע התלמיד סוף סוף הבין את ההגיון וממש
רוצה להשלים את העשייה. מתי יזכה שוב התלמיד להזדמנות לשבת מספר שעות על פרויקט
אחד לקדם וללמוד, להתייאש ולהתחיל מהתחלה ואז להצליח ולשמוח על עוד המראה כאשר כל
פעילותו מרוכזת למשבצות של 45 דקות. ואני- אני כבר אני מתגעגע לגמישות היחסית
לאורך השעורים שנתנה לנו תקופת הקורנה וליכולת להתמודד עם התלמידים רק לעוד כמה
דקות רק כדי שיצליח לפרוץ את הגבולות.
אין
צורך ביראת הכבוד למלמד/ חונך/ מורה, חשוב שהנער יראה את המורה בגובה העיניים
וירגיש שהוא נגיש גם חברתית אך גם רעיונית. חשוב שהתלמיד יבקר ויבחן את תשובות
המורה ואף יעלה תהיות והשגות על החומר הנלמד בכיתה - אבל!!!! זה לא אומר שהתלמידים
לא צריכים ללמוד לכבד כל אדם וכן...גם את המורה בכיתה. כי כאשר הדרישה הבסיסית
הזאת לכבד את המרחב בו אנו פועלים נעלמת מתוך אמונה שהכל מותר ואין רצון להתמודד
עם נוער פעלתן - לפתע במרחב הכיתתי נעלמת גם חדוות הלמידה ורצון ההוראה ואפילו
הפתיחות החברתית מפנה מקומה ללהקה שמרוכזת רק בעצמה.
כמעט שגרה אבל עם תקווה קטנה שנלמד ונשנה ולא נחזור מייד אל המוכר והמובן מאיליו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה