המסע שלי ביזמות חינוכי - אני, ההפסקה והמסע - פרק 3

הקמת כל מיזם היא מרתון מאומץ לגוף לנפש ולמחשבה, המאמץ המרוכז הזה המביא אותי אל קצה גבול היכולת ובכך משכלל את יכולותיי מידי שבוע. המאמץ הזה ורכבת ההרים הרגשית המתווה אליו הם  הסיבה המרכזית שאני עוסק ביזמות כבר קרוב ל25 שנה. כידוע לכל העוסקים במלאכה יזמות היא סוג של מחלה, לעיתים נשלטת ולעיתים מתפרצת, לעיתים ניתנת להרגעה ולעיתים בוערת בגופך ללא תקנה. בכל רגע ביום ובלילה (ומשום מה זה לרוב בלילה בין השעה 02:00 ל 04:00 , אני קם בבהלה עם רעיונות חדשים שחייבים להיכתב, במשפטים שחייבים להיאמר ובעשרות משימות שטרם בוצעו, אני נזכר בכל הטלפונים וההודעות שלא החזרתי ובכל המיילים הקריטיים שיש לשלוח  עכשיו ולא....

יצירת המיזם שלנו - יוריקה וורלד בהיותה מיזם חינוכי  , היא מסע חוצה שביל ישראל או במיקרה שלי מסע החוצה עמדות, תפיסות ושיטות עבודה , לא מרתון המסתיים לאחר מספר שעות  ולא ריצת ספרינט ל 100 מטר המסתיימת במספר שניות, זהו מסע שנמשך כבר שש שנים. מסע שחובק בתוכו מאות אלפי ק"מ (לא כפאנץ אלא במציאות ויעיד על כך המוסכניק היקר - לעיתים יקר מאוד- שמופתע ושמח לפגוש אותי שלוש פעמים בשנה), שעות של חשיבה ותכנון, חודשים של פיתוח ומאות פגישות ואלפי מילים שנכתבו. 

אם ברצוני להמשיך לנוע במסע ולראות את השינוי המתרחש בצדי הדרך עלי לדאוג לאורך הנשימה שלי, ולהפסקות הנשימה שלי.  ליכולת שלי ללכת את המסע למלוא אורכו, בקצב שלי- קצב המאפשר התקדמות אך הוא שלי ואני שולט בו ומכתיב אותו, עד להגעה אל היעדים שהצבתי כי הרי זה המסע שלי שאני בחרתי לצאת אליו ואני ציירתי את המפה והכיוון שלו. כדי להצליח במסע הזה אני חייב ללמוד ליהנות מכל צעד בדרך, מהנוף החינוכי הנשקף מהמפגשים האנושיים המרתקים מהתובנות והלמידה שהופכת להיות הצידה שלי. המסע שלי איננו יכול להיות רק ההגעה למטרה שבסופו כי אם אני הולך במסע רק במטרה להגיע לסופו הרי שפספסתי את כולו ולא זכיתי לראות את הנוף וליהנות ממאמץ השרירים והשתכללות היכולות .

אורך הנשימה שלי מושפע מתזרים מזומנים (לא באמת זה אורך הנשימה של המיזם... אבל זה נושא לפוסט אחר) וגם כנראה הנתון הפחות חשוב. אורך הנשימה שלי מושפע  ממצבי האישי, מאיכות החיים שלי ומהחוסן האישי שלי במסע.

כאשר אני מוותר על מעגלי התמיכה שלי כדי להספיק לעבוד עוד לילה ועוד סוף שבוע אני בעצם מקצר את אורך המסע אותו אוכל לעבור, מעגלי התמיכה שלי, המשפחתיים, החברתיים והעסקיים הם המעגלים השומרים עלי בדרך והופכים את המסע והדרך למשמעותיים וחשובים ולא רק הגעה למטרה.

כאשר אני מוותר על מצבי הגופני - כי אין זמן לאימון גופני וכי שעות שינה זה לחלשים, כי להתענג על ארוחה מזינה אלו מותרות, אני בעצם מקטין את הסיכוי שאצליח להגשים את החלום שבשבילו אני מקריב את כל הנושאים הללו. מה שחשוב בהגשמת החלום הוא המסע והדרך, היעדים הקטנים שאותם אני משיג, תחושת הרווחה המתלווה לכל מדרגה בנפרד וההבנה שאני והמסע הם אחד וכל עוד אני במסע החלום מתקדם עוד צעד אל ההגשמה.

כמו שספורטאי (ואין לחשוד בי ככזה), שחקן על הבמה או המורה בכיתה מבינים שהם הכלי שבאמצעותו הם מגשימים את החלום, גם אני כיזם  חייב לזכור שהמנוע להצעדת החלום קדימה, שהאנרגיה למימוש המשימות היום יומיות, המשאבים להתגבר על אתגרים מפתיעים האחריות היא עלי להיות במיטבי, נפשית וגופנית ופרקי המנוחה, הגופנית והנפשית הם חלק משמעותי בתוך המסע, הם בעצם אלו המאריכים את יכולת הנשימה.

אבל בעצם ההצלחה לא תמונה ב"אורך הנשימה" אלא ביצירת משמעות לכל צעד במסע.

Photo by mom2sofia on Foter.com / CC BY