פוסט של סוף שנה

השבוע חזרתי לנוף ילדותי, לבית הספר היסודי בו ביליתי את שנותי הראשונות ולנצח יהיה בית הספר היסודי שלי, למרות שסיימתי כיתה ו' בבית ספר אחר, בית ספר ברנר בגבעתיים תמיד יהיה בית הספר בו זכיתי לקרוא בפעם הראשונה, בית הספר בו גיליתי שאני טוב בלמידה אבל יש גם טובים ממני, המקום בו למדתי גם לריב ולהשלים ולהוביל חבורות למדורות ל"ג בעומר עצומות. המקום בו המורה ציפורה בחיוכה, הבטיחה לי שכל העולם יעמוד לרשותי והמורה אסתר דחפה אותי לעוד מאמץ כדי שאהיה ראוי לו לעולם

ניכנסתי לאולם הספורט והזמן חזר באחת לאחור, פתאום ראיתי את  המקלט מצד ימין, המקלט שהיה כל כך משמעותי בימי כיתה א הראשונים ימי מלחמת יום הכיפורים. ואז ראיתי את עצמי בכיתה ב עומד על במת אולם הספורט שכמעט לא השתנה ב45 השנים האחרונות, ומדקלם בהתרגשות את השורות "אינני יודע כיצד זה קרה לפתע נכנס בי הילד הרע דחפתי אותה והיא נפלה... הם אינם מבינים זה איננו אני זה הילד הרע שנכנס בי בפנים, תמיד הוא נכנס בלי שום אזהרה הילד הרע.." הנפלא של לאה גולדברג  ואז התחלפה התמונה להצגת חנוכה עם "שקט חושך אין אדם כלי הבית לבדם..." האלמותי של נתן אלתרמן.

אנחנו נוטים לזלזל במורים ובמערכת החינוך לזלזל בתהליך הבית ספרי ובאנשים הבוחרים לפתח קרירה בהוראה אבל כל אחד מאיתנו סוחב צרור חוויות שהשפיעו על כל מהלך חייו מאותם תרייסר שנות בית ספר. חוויות משמעותיות ומעצבות חלקן קסומות וחלקן נוראיות.

החוויה של מעגל בני 50 פלוס היושבים ביחד ועדיין זוכרים את המורה ההיא שהעליבה אותי ואמרה שאין לי כישרון אומנותי או שכדאי שאשיר בשקט כדי שלא ישמעו ואת המורה שנתנת לי הזדמנות להוביל פרויקט של הכיתה למרות שגם היא וגם אני לא היינו בטוחים בתוצאה או המורה פוגל האלמותית שאתגרה אותי עד קצה גבול היכולות בהבנה היסטורית ובניתוח עצמי של תהליכים וגם הזעם העצור על המורה לתנ"ך שסרבה לקבל את הפרשנות המעט מקורית לעקדת יצחק.  אני נזכר גם באייזנר המופלא עם חיוך טוב הלב אשר לימד את מקצוע הכי לא קשור לכיתה העיונית ובזכותו עד היום אני מבין בהיטל צד היטל על ואיזומטריה וגם נתן את הקריצה והדחיפה אל אהבת נעורים ראשונה...

יש מעט מאוד פרקים מעצבים שכאלו בחיי אדם בכלל וחיי ילד בפרט ואת הרגעים המעצבים הללו אנו מפקידים כלאחר יד ובחוסר תשומת לב והערכה לפועלם, בידיהם  של המורים והמחנכים.

בשבע השנים האחרונות בחרתי, בדרכי שלי, להצטרף למערכת החינוך גם כמורה בכיתה מול תלמידים וגם כמוביל תפיסה חינוכית המשלבת טכנולוגיה, משחוק, ויצירה .

אני חייב להגיד שרגעי העושר והתמלאות הלב שהעניקה לי הבחירה הזו, המפגש עם תלמיד בעלעיניים נוצצות שעבד שעות ולמד דבר חדש ואתה חייב לבוא עכשיו ולראות את הקסם שקרה. ולראות את התלמידה שחייבת עכשיו לנסות ולהצליח ואז  הפנים הצעירות מתמלאות חיוך והחזה נמתח וחווית ההצלחה נרשמה ונצרבה ואתה יודע שיש איתה עוד צידה חשובה למסע.

אבל במסע הזה פגשתי גם מאות מורים, מורים עם תחושת שליחות ונסיון יום יומי להתקדמות ולשיפור,  מורים המקדישים ימים, שעות ימי חופשה וסופי שבוע ללמידה, לפיתוח לקידום רעיונות. מורים שמבינים שלא ניתן רק להכתיב לילדים בכיתה את החומר, לא תמיד הדרך ברורה ולא תמיד הפתרון קיים אבל הכח המניע נמצא והכי חשוב פגשתי מורים שמבינים שהם אוחזים בליבם של הילדים וחובה עליהם לנהוג בללבות אלו ביראה ובקדושה.

פגשתי מנהלים/ מנהיגים עם חזון ועם דרך המנווטים בראש ארגון מורכב בכל קנה מידה עם דרישה להבנה תהליכית אבל גם חשיבה עסקית. הבנה של חשיבה פדגוגית אבל גם הנעת עובדים לעוד מאמץ אחד חשוב.

אז...לכל האופטימיים שמסרבים לראות את קשיי הפרנסה שבמקצוע ומערכת השעות הלחוצה הדרישות המפחידות וכמות הנהלים האין סופית ועדיין רוצים מקצוע משמעותי שאין כמהו לעיצוב פני הדור הבא ובנוסף ללכת עם תחושת סיפוק ועשיה עצומה אין ספק שזה מקצוע ההוראה. אני זכיתי!