הנה כבר חלפו חמש שנים מחג הפסח ההוא בו נפטרת למחרת ליל הסדר. החיים
ממשיכים כמובן לזרום בנהר, נהר החיים שכה היטבת לתאר, לנתח לכוון ובעיקר להאמין
שביכולתך לשנות.
עזבת את העולם מעט לפני בר המצווה של רותם והנה השבוע יותם עולה
לתורה וחוגג את בר המצווה
מדהימה בעיני העובדה שדווקא בשנים אלו קולך צף ועולה בכל פעם, בכל
פיצול בנהר, בכל פעם שמתקרב רעש המפל. קולך מופיע בצורה ברורה יותר ומובנת יותר
מאשר בעבר. דברייך ועצותייך שנטמנו לאורך השנים חוזרים וצצים בכל פעם מחדש. בכל
פעם העצות בשלות יותר ובהירות יותר בכל פעם התובנות שלמות יותר ועלי להודות במבוכה
שגם נשמעות נכונות יותר.
חכמת אהבת האדם שהייתה בך אבן ייסוד והיכולת המיוחדת לנסות לראות כל
אדם כאדם שלם ומיוחד. ההבנה כי כל אדם הוא שונה ומערכת השיקולים והמחשבות שלי אינם
בהכרח מתאימה לאדם האחר העומד מולי. ההבנה כי בין שתי נקודות עוברים אין סוף קווים
גם אם מפותלים ומסובכים ועל כל אדם למצוא את הדרך המיוחדת לו ולפסוע בדרכו שלו
(ואם נודה על האמת די משעמם שם בקו הישר נטול הפניות והמהפכות). היכולת לעצור
ולנתח תגובות אמוציונליות המציפות את העניים ופוגעות בחשיבה ולאחר כמה נשימות
עמוקות של הרגעות תפציע ההבנה שצריך לחשב מסלול מחדש (גם כשמושג זה עוד לא היה
מוכר) בתבונה ומחשבה. היכולת לזכור כי האפשרות לומר, "אופס טעות" היא
מפתח לשינוי וצמיחה. ההבנה העמוקה שנאום חוצב הלהבות המדגיש את הסכנות והקשיים הוא
הכרח פולני הישרדותי אך זה לא השביל הנכון ולשאוב את הכוחות להתחבר לשביל של האחר
ולמצא את האמירה האמפטית והמחזקת יפתח אופקים חדשים למוסר ולמקבל.
האסרטיביות האין סופית שמאפשרת לחייך ולאמר בפשטות כי ככה אני רוצה
זה מותר זה אפשרי ...לך תתמודד אם זה אבל ככך אני רוצה. האמונה השלמה שניתן לשנות
את המצב אבל שגם מותר להשתנות בהתאם למצב
החיוך השובב.. היכולת בכל פעם להסתכל מהצד ולהבין את המשעשע שבמצב
ולצחוק עם עצמנו בצחוק מתגלגל שאינו יודע גבולות כי לאף אחד אסור להיות כבד מדי
ביחס לעצמו.
גילוי נאות...
עם שחרורי מצה"ל יעצת לי ללכת ללמוד הוראה. אני זוכר את השיחה
ההיא במטבח ליד השולחן הצהבהב. "לך תלמד הוראה, אתה תהיה טוב בזה, תהיה מוקף
בנות בבית הספר לחינוך ומהר מאוד תהפוך למנהל בית ספר". הסתכלתי עלייך מעט
המום ומלמלתי שהוראה זה לא הכיוון שלי ומי הולך ללמוד הוראה?
גם את הפיתול הזה בנהר היטבת לראות ולהבין עשרות שנים לפני. את בטח
יושבת לך על קצה ענן עם כנפיים של פיה וחיוך ענק, ובעיניים מופיע אותו זיק שובב של
"אמרתי לך" בכל פעם שאני נכנס ללמד עוד כיתה של ילדים בכיתה ד בתיכון או
במכללה. מעביר הרצאה למורים או יושב ומעביר סדנא למרכזים ומחנכים. ואת בטח מתמוגגת
שם מנחת כשמתחילים לדון באסטרטגיות למידה, כיצד בונים קבוצה וכיצד פורצים עוד פלג
עבור נער מיוחד.
אין לי ספק שחולפת עננה בעיניך כאשר מתקיים הדיון כיצד לתייג את
המלצותיי שהרי תאוריות ודרכי הוראה דורשות דוקטורט או לפחות שנות מחקר ואני הרי
חסר תואר וחסר קטגוריה . אך בטוחני גם שבשנייה הבאה את פורצת בצחוק חסר רסן
מאבסורדיות המצב, הדיון והמבוכה שבחדר.
הנהר ממשיך בזרימתו ולא ניתן לעצירה אבל אנחנו כבר משלימים עם העובדה
שיש לך יד רגל ועצה גם בפניה הבאה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה