"חנוך לנוער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"

במפגשים הרבים שלי עם מורים, מנהלים, יועצים פדגוגיים, מפתחי תכניות לימוד  אנחנו מרבים לצטט את הביטוי " חנוך לנוער על פי דרכו"  מתוך כוונה ואמונה שיש לאפשר לילד/ לנער ללמוד את מה שהוא רוצה איך שהוא רוצה מתי שהוא  רוצה....

תפיסה זו מובילה למערכת חינוכית המאבדת את דרכה ואינה יודעת לעמוד בבטחון מול גחמות הילדים ולעיתים קרובות גם גחמות ההורים....

חנוך לנוער

פעולת החינוך בהגדרתה מדברת על עיצוב אישיות, התווית דרך, יציאה מאזורי הנוחות של הילד/ נער/ מתבגר, דרישה למאמץ ואימון שרירי הסיבולת פיתוח יכולת להכלת כישלונות ולמידה מהם, חיזוק מיומנויות חלשות יותר, למידה של חומרים שהם זרים לי ואולי לא במיומנות המיטבית שלי כרגע על מנת לשפר את מגוון הכישורים והיכולות העומדות לרשות התלמיד.

אמי טבעה בי משפט, אשר מלווה אותי כל חיי הבוגרים, "כל מה שמתעניינים בו מעניין – " כל פיסת מידע אם תתחיל לחקור אותה, לאלף אותה, להבין באילו הקשרים היא נבנתה ומה היא משרתת בעולם הזה, ככל שתתעניין בה יותר כך יתגלו מרבצים אין קץ של עולם ודעת הקשורים לפיסת המידע ופיסת המידע תהפוך לתחום שמאוד מעניין ומרתק אותך אך אם אף אחד לא ידחוף אותנו להתעניין בפיסות מידע חדשות. פיסות מידע אשר לא תמיד בתחומי העניין המובהקים שלנו כיצד נדע שהן קיימות? כיצד נגרה את המח להמשיך ולהתפתח לכיוונים חדשים אם הדרישות תשארנה בתחום המוכר, הקל והצפוי?.

האם יש לוותר לדיסלקט על מיומנויות הקריאה? האם לקויות למידה בהגדרה אומרת שאין לדרוש מהנער או הנערה יכולות אקדמיות? האם אין עליו לעמוד במסגרות חברתיות ובלוחות זמנים כי יש לא "אישור" על לקות? האם הפרעות קשב וריכוז צריכות להתקבל בהבנה כאשר הילד מפריע לקבוצה שלמה של ילדים להתמודד בתהליכים של עצמם? או כאשר לא ניתן לנהל שיחה של 10 דקות רציפה בתוך מהלך הלמידה בכיתה?

תהליך החינוך אינו אמור להיות רק קל או מהנה הוא אמור להיות מאתגר, מספק, מאפשר צמיחה, משמעותי, משתף - אלו הם המושגים המרכזיים ב"חנוך לנוער"

ואולי אנחנו, במקרים רבים בוחרים בדרך הקלה ומוותרים על החנוך ומקשיבים רק לנוער?

על פי דרכו

האתגר המרכזי של כל מורה  מחנך, הורה או מנטור, טכנולוגיות בחינוך או פדגוגיה חדשה -  כיצד מצליחים להכיל את השונות בין התלמידים, כיצד מובילים את התלמיד לרכוש ביטחון במיומנויות גם שאינן המיומנויות  החזקות ביותר שלו, כיצד מונעים תסכול ויוצרים סיפוק בתהליכים שברשיתם הילד נרתע מהם?, איך מייצרים אתגר במקום שעמום איך מגייסים את כח הרצון ברגעים הקשים ומעניקים לתלמיד תחושת הצלחה במקום תחושת וויתור. עד איפה וכיצד ניתן לדחוף את הילד לבצע גם פעולות שאיננו אוהב ומתי אנו עוברים את הגבול ודוחפים "דגים לטפס על עצים"

ואולי אנחנו, במקרים רבים בוחרים בדרך הקלה ומוותרים על "על פי דרכו" ? כי להוביל את הילד באתגרים משמעותיים אך כאלו היוצרים צמיחה מחייב השקעה אין סופית בחיבור רגשי ובגמישות מחשבתית

גם כי יזקין לא יסור ממנה

 זהו החלק המורכב ביותר ואולי החשוב ביותר..., איך הופכים את ההתנסות החד פעמית לשורה של הצלחות ומקבעים את תחושת המסוגלות, הנכונות ללמוד, האמונה כי נתגבר על מכשולים וכי היציאה מאזורי נוחות תשרת בסופו של דבר, כדרך חיים אשר תלווה את הילד, הנער והבוגר לאורך כל חייו ולא אירוע שיא חד פעמי?

או במילים אחרות כיצד יוצרים בוגר שאינו מפחד מאתגרים, שמוכן לצאת מאזורי הנוחות שלו, שנופל ולומד מכשלונות שסקרן לתהליכי למידה שמוכן להתנסות גם במה שלא מובן מאיליו 

ואולי, אנחנו במקרים רבים, בוחרים בדרך הקלה של החדשני הניסויי במקום להמשיך ולטוות את הדרך שפרצו המורים לפני ולהבין וללמוד גם מהטוב הקיים במערכת (ובהחלט קיים) ולא רק להתהמכר לחדש ולפורץ הדרך?