העצמה והרוח, המוסר והעימות

אנחנו בעיצומם של ימים קשים, האירועים רודפים אחד את השני והטרור מכה מספר פעמים ביום. ראשית לאמירה הברורה - בסוף אנחנו ננצח בנחישות ובסבלנות ואיתנות הרוח וביתרון האיכותי ובעיקר בחוסר הבררה ואי יכולתנו להפסיד... אבל בימים טרופים אלו חייבים להאמר גם המילים של היום שאחרי.

אנחנו במדרון מוסרי חלק ואנו גולשים בו מתוך ההתלהמות, חיפוש אחר פתרונות מהירים והצורך בסיפוק מידי ובנקמה על הכאב הבלתי נסבל

ראשי החברה, מובילי החברה בעיני עצמם  ואנשים מהרחוב מתעקשים למצוא מונחים יותר ויותר מתלהמים המתארים את יחסם לערבים ואת הכלים והשיטות הנדרשות כדי להכניע, למגר ולכופף את הערבים באשר הם.

מוסריותה של חברה לא נמדדת בימי השקט (אם יש כאלה) ובעתות השפע (שאולי יגיעו) אלא בימים קשים בהן נבחנת הערבות הדדית טוהר הנשק ואורח הרוח והנשימה במילים אחרות – החוסן הלאומי. חוסן זה הוא שנותן לכוחות הביטחון ולמקבלי ההחלטות את מסגרת הזמן והמאמץ לקבל את ההחלטות הנכונות ולתת להן להשפיע על השטח.

הסרטונים המופצים מדי יום מכל הצדדים (ימנים גאים, שמאלנים יפי נפש, פלשתינאים מתרברבים..) מראים, כמעט תמיד, בזמן מעצר של מתפרעים/ מבוקשים/ מחבלים כי לאחר התפיסה תהיה קבוצה של חיילים/ שוטרים/מסתערבים/עוברי אורח אשר תמשיך להפליא את מכותיה בעצור כסוג של עונש ופריקת תסכולים. 

הקריאה הקבועה שמחבל תוקף לא יצא חי מהזירה ובמשתמע, גם אם נכנע ואינו מהווה איום, אלא כאמצעי ענישה ומתוך הבנה כי אין ביכולתנו לעמוד במשא ומתן עיקש מול גורמי טרור כאלה ואחרים בעתיד - קריאה הנשמעת מפי חברי כנסת ושרים ומנהיגי ציבור שונים. הקריאה הגורפת לחרם כלכלי וחברתי על הערבים (והאם אנו יודעים להגדיר מיהו ערבי? גם בשאלת מיהו יהודי לא ממש הצלחנו עד היום), ידויי האבנים של ישראלים על רכבים ערביים ועוד ועוד...

התנהגויות אלו - על אף שלכוחות הביטחון יש את האמצעים, הידע והמשאבים להתמודד לאורך זמן עם האינתיפאדה - מצביעות כי אנו כחברה מאבדים את כוחנו ויכולתנו להתמודד ומתנערים, מהדרישה לטוהר הנשק, מהמחויבות לערבות הדדית ומהתחייבותנו להמשיך בשגרה ולתת את הזמן לכוחות הביטחון לנצח.

ערבות הדדית , טוהר הנשק ואורך הרוח החזיקו את החברה הזו כחברה שפויה תוך כדי 120 שנות מלחמה. אנו מאבדים את כלי הנשק החזק והטוב ביותר שלנו ואובדן זה מגיע בראש ובראשונה מצד נבחרי הציבור והמנהיגות הציבורית אשר אינה מסוגלת או רוצה לצאת בקריאה מוסרית ולהציב קודי התנהגות ברורים ומחייבים תוך כדי העימות.

אנחנו ננצח אך אנו כבר יוצאים מהסבב הזה חבוטים יותר, מפוררים יותר ומוסריים פחות, ככל שנתמקד רק בהפעלת כח ללא עשיה (זמן המחשבה חלף לפני עשורים רבים) לקרוב אוכלוסיית המיעוטים לתוך החברה הישראלית, יצירת הפרדה בינינו לבין הפלשתינים ילך נשק הרוח וייחלש מסבב לסבב.. והמרחק בין סבב לסבב ילך ויתקצר

ברית אחים 
נימר ווהבי ופרחי ירושלים 
מילים ולחן: חנן אביטל

בבוקר ההוא, בתפילת שחרית,
בא האויב להרוג, להכרית
מתחת טלית זעקו אל האל
שמע ישראל, הו שמע ישראל

אתה ששמעת קולות זועקים
רצת לשם, גמאת מרחקים ,
אמיץ ונחוש בקרב שנמשך
בגופך הגנת עליהם יא אח

ברית אחים ברית בין לוחמים
ברית דמים כרתנו שם בקרב
מי יתן תהיה לברית חיים
בני משה ובני יתרו יחדיו

הורים מקוננים, רעיות עומדות בדד,
על שומר ירושלים, השוטר מ ג'את
בגעגועים נושאים את דמותך עימם
ילדים שלא יכירוך לעולם.

לא תעמוד על דם רעך
תקווה ואומץ בלבבך
טוהר הנשק רוח האדם
לנצח אנו יחד כאן

* השיר מוקדש לזכרו של זידאן סייף ז"ל.